פוסט זה יעסוק בתהליכים שהביאו את האקדמאים בארה"ב לבגוד ולהתכחש לציונות בשעה שהדור הקודם תמך בציונות ועדיין תומך מוסרית באופן ברור בזכות של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל. הנתונים הם קשים למעלה ה מ 60% מהצעירים תומכים בסילוק היהודים למעשה מארץ ישראל לחלוטין, בשעה שדור המבוגרים והקשישים למעלה מ 80% תומך בזכות היהודים למדינה יהודית בארץ ישראל. האם צעירים אלו אנטישמים? כנראה שלא הם גם לא בורים הם בעלי. השכלה אקדמית מערבית חלק מהם אף יהודים. . אז מה ההסבר? בהיסטוריה קיים מושג מעניין שנקרא אנכרוניזם
משמעותו היא שימוש במושגים מסוימים שכלל לא מתאימים לתקופה שבה משתמשים במושג הזה. באקדמיה מקובל להשתמש במושג דֵּה־קוֹלוֹנִיזַצְיָה לתיאור המאבק באומות הלבנות מאירופה של המאה ה19 ששולטות ומנצלות את עמי אסיה ואפריקה. אלא שתקופת הדה קולוניזציה הסתיימה מבחינה היסטורית בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת . בעשור הזה אפריקה שוחררה מאלג'יריה יה בצפון ועד דרום אפריקה בדרום. גם עמי אסיה ודרום אמריקה שוחררו ולמעשה המאבק עבר לעימות על מקורות אנרגיה בין מעצמות העל או סכסוכים לאומיים.. מלחמות הסרבים מול הקרואטים בשנות התשעים הסתיימו בפשרה בינלאומית. באוניברסיטאות המשיכו ללמד את המאבק לשחרור ע"פ התיאוריות של שנות השבעים מהאימפריות הקולוניאליות בשעה שההיסטוריה המשיכה לסכסוכים לאומיים ישירים בין מדינות כמו ישראל מול הפלשתינאים או הרוסים מול האוקראינים אבל כל המושגים המיושנים של ימי השחרור משלטון הבריטי צרפתי הולנדי או בלגי אלו הסתיימו כאמור בשנות התשעים. המרצים הניאו ליברליים החליטו שישראל היא מעצמה קוֹלוֹנְיָאלִיזְם שצריכה. לשוב לארצה… בשעה שהציונות היא תנועה לאומית משחררת שהעניקה זכויות לאומיות לעם היהודי. בלבול מושגים פשוט מוחלט בהבנת . הכוחות הפועלי כאן במזרח התיכון. וכך הסטודנטים הצעירים הולעטו בתיאוריות אנטי קולוניאליזם והעימות עם החמאס הפך למעין מאבק באימפריה כוחנית ישראלית שצריכה לחזור לאירופה .בשעה שאין לציונות לאן לחזור אין מדינת אם כלשהיא כי הציונות היא תנועת שחרור לאומית.. את הפתרון לעימות הישראלי פלשתיני יש לחפש הפתרון מדיני. תהליך לא פשוט המחייב התייחסות שונה .